מערכת האתרסבא שלי הוא האבא הלא רשמי שלי, הוא השעון המעורר שלי, הכריך לבית הספר שלי, האור יום שלי, המגדלור שלי, חלק מהלב שלי.
סבא היה איתי במסע כומתה והוא היה שם כשגזרתי חוגר.
הוא הדי אן איי שלי, ארוחת שישי שלי. הקול שלו זה הדבר היחידי שיכול להרגיע סוס פרא כמוני. האותיות שלו הן הריטלין שלי.
כשכולם היו באים לאסיפות הורים עם ההורים שלהם, אני הייתי בא עם סבא, כי לסבא הייתה דרך מיוחדת לרכך את המורים, להוריד את השיניים שלהם ממני.
אי אפשר לעמוד בפני סבא שלי, עם השפם העיראקי, מקל ההליכה והמסבחה ביד.
לי ולסבא היה דיל, בכל פעם שהלב שלי נשרט או נשבר, אני בא אליו ואנחנו שותים את עצמנו למוות. טובעים בערק.
ולצערי, עשינו יותר מידי ישיבות כאלה, כי הלב שלי נשבר כל שני וחמישי.
סבא שם את הגוף שלו, שלא אפול, בשברון לב הראשון שלי, וגם באלו שבאו אחריו.
אני אחראי על יותר מידי צלקות בגוף של סבא.
כשהייתי לבוש בדיכאון, מתהלך בעולם של שחור לבן, סבא היה שם כדי להכיר לי צבעים.
הוא לימד אותי לירוק את הכאב שלי לשמיים, אמר לי שיש שם מישהו שמקשיב.
ופתאום, החלפנו תפקידים. לסבא נשבר הלב, בפעם הראשונה בחייו. פעם אחת יותר מידי.
וסבא שלי, הלנצח שלי, דומע. ההרקולס שלי בוכה ואינסטינקטיבית אני בוכה, הברזים של הלב נפתחו, ולא ידעתי שיש לי כ"כ הרבה נוזלים בגוף.
ופתאום הקול של סבא נשבר בקידוש של שישי, וזה לא קרה מעולם, כי הוא זוכר את כל התורה בעל פה.
וזה כאב שאי אפשר לרפא, גם לא אוקיינוס של ערק.
שגרה של חיים שלמים הסתיימה.
קוברים את סבתא, ואני רואה את העיניים של סבא צורחות מכאב, כי קוברים חלק ממנו.
ואני רוצה לקחת פיסה מהלב שלי ולזרוק, שיהיה לסבא, אני רוצה לדמם איתו. אבל מעולם לא אהבתי ברמות כאלו. אני לא יודע מה זה כשהאהבה מתה.
סבא סיפר לי שהוא מתגעגע לעלי גפן הממולאים של סבתא, אז הוא ניסה להכין אותם בעצמו, זה גרם לו להעריך את סבתא, את טביעת האצבע שלה, את הסבלנות שלה. כשהוא טעם את מה שיצא לו, הטעם לא היה קרוב בכלל למקור, שלו היה מלוח מאוד.
כנראה בגלל הדמעות שהוא טפטף בזמן שהכין אותם.
הוא אמר לי שמאז שסבתא נפטרה הוא מרגיש ריק בצד שמאל של החזה, כאילו הלב שלו הוריד במשקל.
ופתאום סבא שלי כבוי, מת, ואני מת, כי סבא הוא האינסולין שלי.
והוא לא יוצא מהמיטה, לא מכניס אוכל לפה, עושה הכל כדי שהגוף שלו יקרוס. התרופה היחידה זו סבתא, והיא לא פה.
סבא אמר לי שהוא היה נותן הכל כדי להסתובב פעם נוספת בסופר, עם רשימת קניות על דף ובו הכתב של סבתא.
וזה לא פשוט, אחרי עשרות שנים לישון לבד.
המיטה נראית כ"כ גדולה פתאום.
העניין הוא שסבא וסבתא היו ישנים מחובקים, ועכשיו אין לו במה לתפוס. חצי מהלב שלו מת.
אז אני מוצא את עצמי גורר את סבא מהמיטה ומושיב אותו איתי, וכמו מזוכיסטים מחורבנים מביטים בסבתא דרך התמונות ובוכים את הנשמה שלנו, מצמיחים לכאב כנפיים.
ואחרי כמה שעות שבהן הפנים שלי ושל סבא טבעו בדמעות של עצמנו, סבא מחייך.
אחרי תקופה ארוכה שבה הגוף והלב של סבא לא החליפו מילה, פתאום סבא מחייך, חיוך מלא שיניים, חיוך של חיים.
הזיכרונות גרמו לו להבין שכשהוא אמר לסבתא "לנצח", הוא התכוון לזה בכל רמ"ח איבריו.
ושהוא בר מזל, כי הוא התאהב רק פעם אחת בחיים שלו, פעם אחת בשביל חיים שלמים.
והוא יודע שסבתא הייתה רוצה שהוא יחגוג את החיים, כמו בתמונות, עד שהרגע שלו יגיע, והם ימשיכו בשגרה שלהם, כאילו לא עצרו מעולם.
סבא שלי ניצח תקופה שבה הוא איבד את החשק לחיות,
הלוואי וגם אני אאבד אותו בנסיבות האלו, מתישהו.
לאחר שניצל מתאונת דרכים קטלנית, הוא מתעורר במיטת בית החולים לאחר שבועיים של קומה ומספר לאמא שלו את הדבר המוזר ביותר שהשאיר אותה המומה
הגננת לא אפשרה לילד שלי למרוח לק, ומה שילדי הגן אמרו בנוסף פשוט גמר אותי
הנערה מהבית הסמוך מתה במפתיע ממנת יתר – ואז פרט אחד חושפני בתמונה שלה מגלה את האמת מאחורי הסיפור המטלטל של חייה
היא טיפלה בבעלה החולה במשך 20 שנה – כאשר הוא נכנע למחלה, הבן שלה התקשר אליה ונתן לה את ההפתעה שבחיים לא ציפתה לה
הוא יורד בבוקר במדרגות לכיוון הסלון ורואה את הבת שלו עם בחור זר ישנים על הספה בסלון – התגובה שלו לאחר מכן שווה חיים שלמים!
התאומה חיבקה את אחותה החלשה. לנס שהתרחש אחר כך, איש לא ציפה.